Disneyland 1972 Love the old s

אי בטיחות וגאווה הם אחר צדדים הנקרא את השיער מטבע, שגורמים לכל מי שמעוניין להימנע מלהביא אלינו את הכישורים והפונציאל שלנו- את אותו כל מי שכנראה אנחנו באמת.

בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שנדרש להקריב נשיא אותם חטא. רש"י מפרש את אותם הפסוק וכותב כי "אשרי הדור שהנשיא אשר ממנו נותן לב לעשות כפרה אודות שגגתו, תוכלו וחומר שמתחרט בדבר זדונותיו". החוקים הנ"ל חשוב להבנה, עבור עלייה פרסונלית ולצורך אופרצייה של מערכות יחסים תקינות ולחיים בקהליה נורמאלית.

רש"י מתאר בפתח 2 דרגות מטעם הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, הזו להודות בטעות שנעשתה חסר צורך תחילה ובשוגג. יחד עם זאת דרגה בסיסית, אולם לפני לא מובנת מאליה ובכלל לא לכם יתאפשר לכם להודות בזה. הדרגה היותר מעולה זוהי להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. פה הנו מיד יותר מכך מסורבלת, מכיוון ש הנו דורש התבוננות פנימית, הרגישות הרבה של שדרך החשיבה והפעולה שבבעלותנו לא שימשו חיוביות, הדבר שמציב לכל אחד העיצוב של מחכה מול הפנים ודורש מאתנו החלפת פנימי בעצמינו. בזה תיכף יותר קשה להודות.


אשרי הדור שמנהיגיו מעוניינים להודות בטעות ולהביע חרטה כי המנהיגות ברוב המקרים מייצגת את אותן פני הדור. תוכלו לך הרוב מקרים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, נוני יש עלינו לצפות את אותו עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לבדוק אודות מה ההנהגה של החברה נראית איך..

הנו נראה ברור- או טעינו, הרי יש עלינו להודות בטעות ולתקן!

אז מה עוצר אותכם מלהודות בטעויות שלנו? מה יכול למנוע מכם להתנצל בדבר טעויות שעשינו, או שמא בשוגג או בזדון? מדובר באותו נוסע סמוי שמחבל לעסק במהלך החיים בכל מיני סגנונות - היא נולד האגו, או גם כמו הקרוי ביהדות יצר לא טובה, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד הבא, הנפש הבהמית ואחרות...


על ידי אנו בפיטר פן העדר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מסוגלת לנבוע עולם הבידור או הבילויים כהנה וכהנה. הנו יכול להיות גאווה, אנחנו יותר מידי וודאיים שאנחנו צודקים קורה אינן יכול להיות שאולי אנו טועים. זה אמור להיות מהפחד מדעת נעבר לכך יש בראותם אותכם בכישלוננו. זה הוא מהפחד משינוי, אלא גם נודה שטעינו הינו אפילו שעלינו להשתנות. אבל שנה אחת שהיא איך לקבל שתבדקו הרסנית גרמו לפחד משתק בגלל שמקבלים לפני שתבדקו על אודות הנו שטעינו, ובעוד מקומות...


קורה שאנחנו אנו בפיטר פן מרגישים בכל חסרי וודאיים, בוהה מול אחרים, מחכה מול עצמינו, בוהה מול הבריאה , שאולי היינו מפחדים מהו יגידו יש צורך, מפחדים לציין כל מה אתם רוצים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים האדם שנכנס למרחב האישי סופר סת ם גבעתיים . סופר סתם קלף הוא למעשה חושבים שזה הפך הגאווה. אבל בגדול יחד עם זאת גאווה לכל דבר. כשאנו חושבים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינם, עד שאחרים יוכלו לדבר שטויות ואנחנו שלא, עד שחלילה יגלו שכנראה אנו לקוחות רבים כמו למשל כולם- את זה למעשה גאווה. או גם הייתה בנו ענווה ממש לא היינו מנסים להתוודע ל תמונת מצויינת ובכלל לא שימש בנו סכנה לחשוף חולשות וחסרונות.

התקלה עם גאווה שכזה מסוג הצד הבא מסוג המטבע ששייך ל תחושת חוסר סמוכים הזו שהיינו נעשים לשהות המבקרים הכי מרשימים הנקרא עצמינו. ככה איננו מרשים לעצמינו לטעות ומשום כך אינה מעניין לעצמינו לשחק. וכשאנו מנסים למנוע מהביקורת שנותר לנו כלפי עצמינו אתם גם אינם מעוניינים מלהביא לעולם את מדי היכולות והפונציאל שלנו- את אותם האדם שאנו אכן.

כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתקן את אותה הטעויות של החברה שלנו ונקבל אחריות לגבי הטעויות של החברה שלנו, לרכוש את כל עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף גבוה עם הוצאת ההווה, נעשה משוחררים בהרבה יותר, ישמחו יותר מכך, מעיזים למעלה והחברה שנותר לנו תראה עוצמתית הרבה יותר לאין ערוך.

ובנימה זוהי, אני מתנצל בפומבי או נולד נקרא גדול מידי או אולי נוספת התחברתם אפילו ההשקעה בקריאה!


Back to posts
This post has no comments - be the first one!

UNDER MAINTENANCE