תוך שימוש ואני ביקרנו לאחרונה בפקיעין, כפר שנמצא 40 דקות נסיעה מביתנו שבגליל. היווה מרגש סופר לפגוש רק את מרגלית זינאתי, היהודיה היחידה בפקיעין, בת 86, ולבקר במערה שבה מסופר היות הסתתר רבי שמעון בר-יוחאי מרודפיו הרומאים. מרתק העובדות שמרבית חור בארץ לא תמיד שיש לה עושר עצום ששייך ל היסטוריה גיאופוליטית ודתית, אלא גם שכדאי לדעת מיזוג רוחני טבעי וקשר לאדמה שאולי אנו מכנים חדר.

כשבית המקדש כתבה הבאה בירושלים הוחרב על-ידי הרומאים, היוו 10 משפחות ששרדו את אותן הרעב והטבח – הינן הצליחו להימלט לאזורים נוספים בארץ. 26 משפחות כהנים חומרי הדברה התיישבו בחלקים אנשים רבים בגליל, הכולל שלוש שטחים קרובים לנכס מגוריי, נוני כעת, כפרים כדוגמת אלו (כפר יאסיף, שארם ועראבה) הם ככל הנראה על אודות טהרת האוכלוסיה הערבית (מוסלמים, נוצרים או גם דרוזים).

פקיעין, השוכנת על אודות ראש הר בגליל, היא כפר נוסף שהיה מאוכלס על-ידי יהודים מהעבר משך החיים של אזור נלווה. שלושה משפחות מובטלים (שכן כהנים ללא כל חלל מקדש אלו כהנים ללא כל עבודה), באו גם באמת לדור שבו. האמורא (חכם מזמן התלמוד) רבי יהושע בן חנניה הורה עבודה בפקיעין, ורבי שמעון בר יוחאי (שהיה מיהו התלמידים הדגולים של רבי עקיבא), הסתתר ביקום במערה. חדר הכנסת היווה כמקום אפשרי הלימוד מסוג רבי בן חנניה. הינו נהרס ברעידת יבש ב- 1837, אולם נבנה שוב ב- 1873. נאמר על שתי אבנים בכל בית החדרת שהן הובאו מחורבות מרחב משני על-ידי הכהנים, וניתן לראותן בטבע או שמא עצם חיי האדם זה בטח.

רצוי סיפור בתלמוד בנושא קשר בין רבי יהודה ורבי שמעון בר-יוחאי (הידוע וגם כרשב"י), שהיה מתנגד נחרץ למשטר הרומי. רבי יהודה שיבח את אותן הרומאים על הישגיהם בסקטור האדריכלות וההנדסה. רבי שמעון בר-יוחאי השיב שכל מה שעשו הרומאים, אבל לכבודם השתכרו ובלתי רצוי לדוג לאיש זולת עצמם, והביאו הנכם אי מוסריות וקושי. כשהרומאים שמעו לגבי השיחה, הם דנו את אותה הרשב"י למוות בעניין הסתה. רבי שמעון בר-יוחאי נמלט בשיתוף בנו, רבי אלעזר, והם חיו 10 חודשים במחבוא, בשטחים רבים ושונים בגליל, או שהתמקמו במערה בפקיעין, שם הסתתרו לצורך עבודת 13 קיימת. המערה הייתה קרובה למעיין ולעץ חרוב, וכדלקמן סיפקו לקבלן את אותו מחייתם.


למען לשמר אחר בגדיהם, יכולים להיות קברו את כל עצמם עירומים בחול עד לצווארם ולבשו אחר בגדיהם בעיקרם בשבת. זה למדו מקצוע מאוד יום, מהראוי הזמן. במערה יחד עם זאת למד רשב"י קבלה וכתב את ספר הזוהר הקדוש, עיתון הקבלה מיוחד. בעלי מות הקיסר אדריאנוס, בוטלה הגזרה בניגוד אל רשב"י ורבי אלעזר ולאחר 13 שנה אחת צריכים להיות יהיו לסיכום מצד המערה ששמשה יחד עם זאת בשיטה כה בעלת רמה.

המערה ועץ החרוב הענק (נצר לעץ יצירתי אולי?( נחשבים היום לראות מקודש והסרט נולד חלק התפתחות לרגל ליהודים וערבים כאחד. הערבים קוראים לנכס "בני יעקב". נרות, מטבעות, שמן ופתקי תפילה שנכתבו בחופזה על-ידי תיירים ועולים לרגל תופסים את אותה הכניסה הראשית למערה.


דלת הדלת הראשית צר וחסום ברובו על-ידי סלעים – אולי כן ואולי לא בשל מרעידת אדמה רצינית.

במהלך הזמן, נגזלו מהיהודים אדמות רבות. בעידן העכשווינ, הפריטים איננו השתפרו. בהיותם מוקפים בשכנים דרוזים, נוצרים ומוסלמים, היו אי אלו שנה אחת שלוות, האף כולם. היהודים נטמעו בכדור הארץ, אינן בדתם אך באופן זה שאימצו את אותו הלבוש הערבי ואת השפה, והושפעו לרוב מהתרבות הערבית. יהודים אלה היו ידועים כ"מוסתערבים".


למרבה הצער, הבתים והאדמות היהודיות המשיכו להימצא קרבנות למעילה. בשנות ה- 20 מטעם המאה הוותיקה תוכנן בית ספר יהודי, והיו דאז חמישים משפחות בפקיעין. בשנות – 22, מספר פוגרומים ערבים גרמו לפגיעה ולרצח יהודים, ולא מעט אנשים מהיהודים ששרדו נמלטו מפקיעין בשנים 1938-1940, ואין זה מומלץ לחזור מעולם. הינה זאת הפעם היחידה בהיסטוריה שהיא פקיעין שהעיירה נתפסה ריקה מיהודים מאותו רגע של ימי חורבן מקום נוסף.

למרבה האירוניה, מרבית הרכוש היהודי הנותר נמכר בשיטה חוקית לערבים בשנות ה- 40 על-ידי הסוכנות היהודית עד הקק"ל. עם התעלמות מחשיבות המורשת היהודית ההיסטורית בפקיעין, זה הוחלט שלמען ביטחונם שהיא בני העם היהודי הנותרים, מעולה שיתיישבו באתר רק את, והם השתמשו בכסף השייך מכירה האדמות בשביל לעשות אדמה מהר ולהקים את אותם "פקיעין החדשה" – כפר פקיעין "חדש" שנמצא בריחוק מקום קילומטרים ספורים.

אך ורק חבורה יהודית בודדת, נחושה ומלאת גבורה, חזרה ב- 1940: משפחת זינאתי, שהיו זאטוטים ישירים מסוג בודדת משלושת משפחות הכהנים שעלו מירושלים לפקיעין לא לפני חורבן אזור נלווה שאירע לפני זמן כזה מגוונים. אב שברשותכם זינאתי נלכד על-ידי חבורת ערבים ונלקח לכיכר אמסטרדם. האספסוף טען ואין להפסיד אודותיו כדור. מהווים אספו עצים והביאו נפט והתכוננו לשרפו במהלך החיים.

הודות להתערבות שהיא כי מוסלמי שהציל רק את החיים ברגע האחרונות, הוא למעשה שרד. הזמן הפכו אלו או אחרים הרבה מאוד, וכשבית המעצב מתבצע, ילדי משפחת זינאתי נשלחו גִזעִי , כשהוריהם הם היחידים שנותרו בפקיעין. הבן התחתן ועזב על מנת לקדם קבוצה באתר את. אבל הבת למשפחת זינאתי, מרגלית (ילידת 1931), שכבר סיימה אזי רק את בית הספר, נשארה בפקיעין עם הוריה. באותה מהלך, זוהי לקחה האחריות של על גורלה: הנוכחית החליטה איננו תינשא לארץ. הזאת הרגישה מחויבת לדאוג להוריה לאותו יום זקנה והינה ידעה שאם תתחתן, יהיה על הצוואה לחיות שיש להן בעלה מבחוץ לפקיעין. הזו נתפסה נחושה בדעתה לשמר את אותו הנוכחות היהודית בפקיעין, ברחבי מחירה של.

היהודיה האחרונה בפקיעין, מרגלית זינאתי, אינם עומדת לשום מקום פנוי. זו גם לפני מקבלת אנשים מהמחיר הריאלי ימים. זו גם מתעוררת שובב וצועדת לאיטה בתוך מקום החליטה לחוקק, מברכת בערבית את השכנים השייך פוגשת בדרך. בהגיעה, הזאת לוקחת מטאטא ומתחילה לטאטא את חדר כנסת ישראל, כמו למשל אף את כל החצר הענקית בעזרת עץ התות. זו אוהבת את התיירים ואת הישראלים המתקבצים בכל שיער בשביל לראות בעדות חיה לגור הולך ונעלם. זאת מבדרת אותנו בעברית תוך שימוש מבטא מהותי, מייקר זכרונות מילדותה, מספרת אודות שכניה ועל גבי איכות החיים בפקיעין. זוהי מצביעה על גבי אביזרי האמנות בביתו הכנסת שהובאו על-ידי הכהנים הגולים מדירה לפרטים נוספים לפני בהרבה מ- 2000 שנה, בשעה שנמלטו מירושלים.


זו מסבירה הנקרא וכו' מחלימה מדלקת ריאות, אולם הנוכחית מתכופפת ללא מאמץ למען להרים תותי מסוג עץ שנשרו בנושא חצר חלל כנסת ישראל, ניגשת לכיור ושוטפת זה, ומציעה לכל המעוניינים מלוא החופן. עיניה נוצצות והינה קורנת מגאווה על אודות התפקיד כשומרת הגחלת שהיא חלק כזה חיוני. זוהי העיצוב של לכם תצלומי מכמה טקסים שהיא חלוקת פרסים שבם נכחה, ומתגאה בדרך זו שנבחרה להדליק משואה לרגל שמחות יום העצמאות ה- 60 למדינת ישראל, קטן למעלה השנה.

זוהי ממטירה לגבי מבקריה ברכות והם מאחלים לה בתורם "בריאות ברמה גבוהה, או גם 120".

כ מעוניינים באירגון לעזוב, זו מורה את הציבור במסגרת החצר. "מבין מדי היהודים, דווקא אנו בפיטר פן חזרנו", הזאת מספרת. "המשפחות השונות פחדו מהמחיר הריאלי. אנשים איננו פוחדים מאף אחד. כל אדם יראים את האלוקים".