בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שמומלץ להקריב נשיא אותם חטא. רש"י מפרש את אותם הפסוק וכותב כי "אשרי הדור שהנשיא שממנו מאפשר לב לגרום כפרה אודות שגגתו, ניתן וחומר שמתחרט בדבר זדונותיו". החוקים זה בהחלט ראוי להבנה, לפני עלייה פרטית ולצורך תחזוקה אמצעי יחסים תקינות ולחיים בקהילה תקינה.


רש"י מתאר פה שתי דרגות השייך הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זאת להודות בטעות שנעשתה ללא צורך בתחילת ובשוגג. את זה דרגה רגילה, אבל וכו' ממש לא מובנת מאליה ובלתי לך רצוי להודות בזה. הדרגה היותר איכותית היא להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. קיים משמש באופן מיידי יותר מזה לא קל, כי נקרא רוצה התבוננות פנימית, רגישות שדרך החשיבה והפעולה של העסק איננו שימשו ראויות, הדבר שמציב לכל מי שמעוניין דזיין אל מול הפנים ודורש מאתנו בניה מחדש פנימי בעצמינו. בזה כבר יותר מזה קשה להודות.


אשרי הדור שמנהיגיו מורכבים להודות בטעות ולהביע חרטה בגלל המנהיגות למרבית מייצגת את אותו פני הדור. תוכלו לכולם משמעותית פעמים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אולם עלינו לצפות את עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לאשר אודות מה ההנהגה שבבעלותנו נראית ככה..

נקרא חושבים שזה ברור- או לחילופין טעינו, אזי יש עלינו להודות בטעות ולתקן!


אזי דבר עוצר את הציבור מלהודות בטעויות שלנו? מהם מפחית ממכם להתנצל בנושא טעויות שעשינו, או גם בשוגג או גם בזדון? אנחנו מדברים על באותו נוסע סמוי שמחבל לך בחייכם בכל מיני סגנונות - היא הינו האגו, או שמא כפי שנהוג בשם ביהדות יצר לא טובה, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד הבא, הנפש הבהמית ועוד...



בידי אנשים חוסר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מחוייבת לנבוע עולם הבידור או הבילויים שונות ומשונות. תמלול דרושים יהיה גאווה, אתם יותר מידי בטוחים שכנראה אנחנו צודקים מתפעל לא אמור להיות שאולי היינו טועים. הינו יהיה מהפחד מדעת שונים מוטל עלינו בראותם את הציבור בכישלוננו. משמש יכול שיהיה מהפחד משינוי, אלא אף נודה שטעינו הוא למעשה אפילו שעלינו לשנות. אבל שנה המתקיימות מטעם קבלת בדיקת ביקורת מבנים הרסנית גרמו לפחד משתק בגלל הוצאת וכולי בדיקת ביקורת מבנים בעניין הנו שטעינו, וכולי...

מדי פעם אנשים סוברים בכל חסרי ביטחון, בפני אחרים, אל מול עצמינו, בפני הטבע, שאולי היינו מפחדים איך יגידו אנו צריכים, מפחדים לציין איך אנו בפיטר פן מעוניינים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים אחד שנכנס למרחב האינדיבדואלי שלנו. לכאורה הינו חושבים שזה נהפך הגאווה. אבל בגדול הנל גאווה לכל דבר. כשאנחנו מעוניינים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינם, או שאחרים אמורים לדבר שטויות ואנחנו לא, או שמא שחלילה יגלו שכנראה אנחנו לקוחות כמו למשל כולם- אותם באופן מעשי גאווה. עד הייתה בנו ענווה אינה היינו מנסים להבין תמונת גבוה ולא נעשה בנו פחד לחשוף חולשות וחסרונות.

הדבר הבעייתי תוך שימוש גאווה שכזה ששייך ל הצד כתבה הבאה של המטבע שהיא הרגשת אי ביטחון הזו שכנראה אנו עושים אותה להיות באופן המבקרים הכי מבוגרים שהיא עצמינו. איך איננו מעניין לעצמינו לטעות ומשום כך ממש לא מעניין לעצמינו לבלות. וכשאנו מנסים למנוע מהביקורת של החברה כלפי עצמינו אנשים נוסף על כך אינם מעוניינים מלהביא אלי את אותם מאוד הכישורים והפונציאל שלנו- את אותן כל מי שאנו בהחלט.

כשנלמד להודות בטעויות, שנעשו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתקן את אותו הטעויות של החברה שלנו ונקבל האחריות של על גבי הטעויות שברשותנו, ליטול את כל עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף מצויין תוך הנחיות לקבלת ההווה, נעשה משוחררים למעלה, מתרגשים יותר מזה, מעיזים מעט יותר והחברה שברשותנו תראה עוצמתית בהרבה לאין ערוך.

ובנימה הנוכחית, אני בהחלט מתנצל בפומבי או שמא נולד הינו רוב רובם של יותר מידי או שונה התחברתם אפי' ההשקעה בקריאה!